טיפול שיניים אינו החוויה הכי נעימה שניתן לצפות לה, אך למרבה הצער בלא מעט המקרים גם התוצאות אינן צפויות.
מאחר ומדובר ברפואה, ולא במדע מדויק, לכל טיפול ישנו אחוז הצלחה מסויים, אך ישנה גם האפשרות לכישלון הטיפול עקב סיבוך או סיבה אחרת שאינה דווקא באשמת הרופא.
כך למשל כאשר מדובר בטיפול שורש, אחוזי ההצלחה הם גבוהים מאוד- כ-95% , אך למרות הכל ישנם 5% כישלון גם בידיים המיומנות ביותר.
על פי דיני הנזיקין במדינת ישראל, על מנת לזכות בפיצוי אין די להוכיח כי נגרם למטופל נזק (כגון כישלון הטיפול) אלא יש להוכיח בנוסף לכך כי הנזק נגרם עקב התרשלותו של הרופא.
התרשלות משמעותה סטייה מהטיפול כפי שהיה מבוצע על ידי רופא סביר, או סטייה מהפרקטיקה הרפואית הנכונה.
להלן בתמצית מספר נזקים שאנו נתקלים בהם והסיבות הנפוצות להם, שמקורם ברשלנות הצוות הרפואי:
אבחנה שגויה של מצב השן עלולה להוביל את הרופא לעקירת השן, על אף שניתן לשמרה באמצעות טיפול מתאים, כגון טיפול חניכיים, חידוש טיפול שורש ועוד. הסיבות העיקריות לאבחנה שגויה שכזו הן הימנעות מביצוע בדיקות או צילומי רנטגן וחוסר ידע של הרופא המטפל.
גורם נפוץ נוסף לאובדן שיניים טבעיות הוא מחדל מתמשך באבחון וטיפול במחלת חניכיים. מדובר במיוחד במטופלים אשר מצויים בטיפול במרפאה מסוימת משך שנים רבות, אך מעולם לא נערכה להם בדיקה ואבחון ממוקד של מחלת חניכיים, אשר עלולה להוביל לאובדן שיניים טבעיות מבלי שיופיעו סימני אזהרה חריפים.
גורם נוסף לאובדן שיניים טבעיות הם כתרים לקויים, אשר אינם מותאמים כנדרש לשיניים המאחזות, מה שעלול לגרום להתפתחות עששת (ריקבון) תחת הכתר ולהרס השן. במידה והשן עברה טיפול שורש גם במקרה זה לא יופיעו תמיד כאבים או סימני אזהרה חריפים.
עוד גורם שעלול להוביל לאובדן שיניים טבעיות הוא פגיעה בשן על ידי שתל, אשר אינו מוחדר למקומו הנכון. הכלל הוא שבין השתל לשן טבעית יש לשמור על מרווח של 2-3 מילימטר לפחות.
פגיעות עצביות מתרחשות בעיקר בלסת התחתונה, בה עובר עצב גדול בתעלה המצויה מתחת לשורשי השיניים. הפגיעה מתרחשת לרוב כתוצאה מהחדרת שתל מבלי שהרופא שמר מרחק ביטחון מתעלת העצב.
כמו כן גם בעקירת שן בינה תחתונה עלולה להתהוות פגיעה בעצב הלסת התחתונה או בעצב הלשון.
מרבית הפגיעות הללו יכולות להימנע במידה והרופא עושה שימוש בצילום סי.טי אשר מדגים את מיקום העצב או את הקרבה בינו לבין שן הבינה. במקרה שהמבנה האנטומי הוא כזה שהופך את הטיפול למורכב, על הרופא להפנות את המטופל למומחה בכירורגיית פה ולסת ולא לבצע את הטיפול בעצמו.
בלסת העליונה קיים חלל הקרוי "הסינוס המקסילארי" , ופגיעה בו עלולה להתרחש באופן דומה לפגיעות העצביות בלסת התחתונה – על ידי החדרת שתל מבלי לשמור מרחק מהסינוס או עקירת שן טוחנת עליונה אשר מצויה בקרבה יתרה לסינוס.
גם כאן הנזקים נגרמים לרוב כאשר הרופא אינו עושה שימוש בצילום סי.טי לפני הטיפול, אינו שומר מרחק מהסינוס, ואינו מפנה לרופא מומחה עקירות או מצבים מורכבים אשר הינם מעבר ליכולותיו או ניסיונו.
חוסר התאמה של הכתר לשן המאחזת (ראו סעיף א' לעיל) עלול להתבטא גם בנפילות חוזרות של הכתרים כתוצאה מתאחיזה לקויה. הדבר נגרם לרוב כתוצאה מנטילת מידות לא מדויקות בהכנת הכתר.
נפילות חוזרות יכולות לנבוע גם מתכנון לקוי של גשר (גשר הינו חיבור של מספר כתרים ליחידה אחר) כך שכוחות הלעיסה אינם מופעלים על הגשר בצורה מאוזנת. הדבר נגרם כאמור מתכנון לקוי או כתוצאה מאיזון לקוי בשלב הסופי של הטיפול.
הצורך בטיפול שורש נגרם לרוב כתוצאה מעששת עמוקה ("חור" או "רקבון") או כתוצאה ממכה או חבלה בכותרת השן. כישלון הטיפול מתבטא לרוב בדלקת המתפתחת סביב שורש השן, וברוב המקרים מדובר במחדל של הרופא לנקות את תעלות השורש לכל אורכן, או סתימת שורש שאינה דחוסה דיה.
לעיתים מתרחשת תקלה אחרת- שבר של מכשיר ("פוצר") בתעלת השורש בו עושה שימוש הרופא במהלך הטיפול. מדובר בסיבוך אשר עצם התרחשותו אינו מעיד על רשלנות מאחר ומדובר במכשירים דקים ועדינים אשר עלולים להישבר, אך במקרה כזה מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל על האירוע, ולהמליץ על מעקב או הוצאת המכשיר אצל מומחה.
כמו טיפולי שורש, גם לשתלים יש אחוזי הצלחה גבוהים אך גם הם יכולים להיכשל גם בידיים הכי מיומנות. בנוסף ישנם גורמים הקשורים למטופל עצמו אשר פוגעים בסיכויי ההצלחה של השתלים כגון עישון (10-25% כישלון בתלות בכמות) סוכרת (בהתאם לרמות הסוכר). ואולם לעיתים כישלון השתלים מקורו ברשלנות, כגון החדרת השתלים לתוך הסינוס בלסת העליונה, פגיעה של השתל בשן סמוכה או אף החדרת השתל כשחלקו מחוץ לעצם הלסת.
גם תותבות או כתרים לקויים וחסרי התאמה עשויים לגרום לכישלון שתלים באמצעות גרימת דלקת חניכיים או עומס יתר.